מאז שאני זוכרת את עצמי, לא היו לי ממש חברות. פה ושם היו לי כמה ידידות, או יותר נכון מכרות שהביאו לי שיעורי בית כשהייתי בטיפולים והשיא היה שאחת מהן באה פשוט לדרוש בשלומי. אני נולדתי עם מחלה תורשתית שמגבילה אותי בכל מיני דברים, כשהעיקר בטיולים וכושר גופני. הילדים בכיתה אף פעם לא הרגישו נוח איתי ואפילו היו פעמים שפגעו בי. היו תקופות רבות שהרגשתי שלאף אחד לא אכפת ממני ורציתי לעזוב את הלימודים. כך זה היה עד שהיכרתי את ריקי. ריקי הייתה לי לחברה הראשונה והכי טובה שהיתה לי בכל חיי.
ריקי עברה לכיתה שלנו ישר אחרי חנוכה. הוריה היו חייבים לעבור בשל עבודה חדשה וריקי הוכנסה לכיתה זרה בבית ספר זר בשכונה זרה. היא נראתה כה בודדה, שאז עשיתי משהו שלא עשיתי עוד אף פעם בחיים שלי.
"הי", ניגשתי אליה "נעים מאוד, אני שירה"
"היי" חייכה "אני רבקה, אבל כולם קוראים לי ריקי. כלומר קראו לי כך בבית הספר הקודם"
"נחמד להכיר אותך", קולי רעד עכשיו. מה אני עושה? ברור שלא תרצה שום קשר איתי "אני.."
"אל תהיי נבוכה", נגעה בידי "ריגשת אותי מאוד שפנית ככה אלי"
"את נראית נחמדה מאוד"
"גם את"
זהו, כך הכרנו. שיחה קצרצרה, לא מחייבת שהפכה את שתינו לחברות הכי טובות. לפתע לא הייתי עוד לבד, כל הפסקה ביליתי עם ריקי ואפילו הלכנו יחד לסרטים ואכלנו פיצה והרבה דברים נחמדים. יום אחד שאני זוכרת במיוחד, היה יום הולדתי.
ריקי באה אלי ישר מבית הספר וחיבקה אותי חזק חזק
"מזל טוב", היא אמרה "יום הולדת שמח!!!"
"תודה, חברה שלי" חיבקתי אותה בחזרה "את החברה הכי טובה בעולם"
"גם את. והנה המתנה"
היא הביאה לי דיסק של השיר שלנו. היא ידעה שזו התכנית האהובה עלי וחיכיתי המון לדיסק הזה.
התחבקנו שוב ואני הייתי ממש מאושרת. אותו לילה ריקי ישנה אצלי וזו הייתה לי חווייה נהדרת, חוייה שלא היתה לי עוד.
הבעיה הייתה שבלי שהרגשתי, פיתחתי קצת אובססיה ורכושנות כלפיה. הרגשתי שריקי חברה שלי וצריכה להיות רק איתי. ממש השתלטתי על החיים שלה ולא תמיד במובן הטוב. הרבה פעמים ריקי התעכבה בכיתה עם מישהי אחרת ואני מקנאה וכועסת, הלכתי אליהם בכעס וגררתי את ריקי משם. לזכותה של ריקי, היא התעלמה, או לפחות לא הראתה שזה מפריע לה. לא עד אותו מקרה.
אותו יום ריקי באה להביא לי את השיעורים כי אני הייתי חולה והלכתי לרופא. איך שהיא הגיעה, הרגשתי שהיא קצת שונה, משהו הפריע לה.
"מה קורה?" שאלתי "אנחנו חברות, את יכולה להגיד לי הכל"
ריקי השפילה מבטה.
"אז מחרתיים יהיה בוחן", ניסתה להתחמק "המורה לכימיה אמרה שצריך בעיקר להקדיש לנוסחואות של שני השיעורים האחרונים"
"נלמד יחד", אמרתי מיד "להביא בייגלה?"
"אני.... אני לא יכולה להשאר" אמרה בשקט "יש לי תוכניות"
"ברור" אמרתי "אם זה משפחתי"
"אוי, שירה" נאנחה "עד חייבת להפסק. את חברה שלי ואני אוהבת אותך אבל אני צריכה עוד ידידות"
"מה???"
"התכניות שלי הם עם טלי" המשיכה "מצטערת"
"אבל איך?" האדמתי "את החברה שלי, לא? אני זאת שפניתי אליך באותו יום, זוכרת? אני ריגשתי אותך"
"שירה......"
"אני ולא טלי", המשכתי, לא חושבת על מה שאני עושה "את שלי"
ריקי הביטה בי כלא מאמינה. "הגזמת עכשיו" אמרה ויצאה ככה עם דמעות בעיניים.
בהתחלה רק כעסתי. אני כבר לא מספיקה לה? למה היא צריכה את טלי? סתם יורמית ובכלל היא קטנה מאיתנו נדמה לי. קפצה כיתה. אני נפתחתי בפניה והייתי לה החברה הכי טובה וזהו, כבר צריכה מישהי אחרת. אווווף איתה. לא צריכה אותה.
הלכתי לחדר כועסת מאוד ובכיתי. היה לי נוח לרחם על עצמי, לכעוס על ריקי ולהרגיש הכי מסכנה בעולם. ריקי היא שלי. "רק שלי" אמרתי בקול ופתאום קלטתי מה עשיתי. ריקי חברה שלי זה נכון, אבל בגלל זה היא לא חייבת להיות רק איתי. זכותה לעוד חברות. מה קרה לי???
עכשיו הבכי היה כבר מרגשי אשמה. מרגשי אשמה ופחד שאני עכשיו איבדתי את החברה היחידה שלי. מה עשיתי???
כשאמא באה סיפרתי לה הכל. לא היה לי נעים ופחדתי שתכעס עלי אבל דווקא היא ישר עברה הלאה, לפיתרון ובסוף השיחה ידעתי כבר מה לעשות.
באותו ערב נסעתי לריקי עם מתנה קטנה.
"הי", אמרתי לה "אני מצטערת"
"גם אני" אמרה בקרירות "את חברה באמת טובה"
"אני לא" קולי רעד כמו באותה פעם ראשונה שדיברנו "אני ילדותית וטיפשה. אני... פשוט אני... אף פעם לא היתה לי חברה טובה. כן, אני כבר בת חמש עשרה ואת החברה היחידה שהיתה לי. אני כל-כך פחדתי לאבד אותך שלא חשבתי והתנהגתי כמו פסיכית"
"זה בסדר" עכשיו באמת שמחה "העיקר שעכשיו את מבינה. באמת לא רציתי לפגוע בך. אך תמיד אפשר לצרף עוד בנות, לא" ומיד המשיכה "הא, וכן, את קצת פסיכית"
צחקנו.
"אני חשבתי על משהו" אמרתי, מגיעה לפיתרון של אמא "בואו נלמד לכימיה מחר: אני, את וטלי"
"רעיון מצויין" אמרה "את תראי, טלי בן אדם מקסים ובטוחה שתהיו לחברות טובות".
בזה לא האמנתי. טלי הרי היתה איתי ככבר מתחילת החטיבה ואף פעם לא ניסתה להתחבר אלי. המקסימום שבמקסימום, הייתה שואלת אותי מה נשמע.
בכל מקרה, כדי לא להאבד את ריקי אני הייתי מוכנה למפגשון הקטן הזה.
למחרת ישר אחרי הלימודים אני, ריקי וטלי נפגשנו בספריה. הייתי מוכנה ללמוד וזהו. לא תליתי הרבה במפגש הזה והייתי מוכנה אפילו לאפשרות שטלי לא תרצה אותי כאן. הופתעתי לגמרי כשקרה בדיוק ההפך.
"הי" אמרה טלי כשראתה אותי מתקרבת "שמחה מאוד שבאת"
שמחה? בטח כמוני, בגלל ריקי.
חייכתי והתחלנו לשנן נוסחאות ולבחון אחת את השנייה. כימיה היה המקצוע הכי טוב שלי וידעתי הכל. בסוף ריקי וטלי מחאו כפיים.
"כל הכבוד", אמרה ריקי "רואה איזו חכמה שירה?"
"נכון" אמרה ברצינות "אני ממש שמחה שבאת ללמוד איתנו. בכלל כייף איתך"
עכשיו התחלתי להיות המומה
"כבר כמה זמן רציתי שנתחבר" המשיכה "אך את תמיד היית מבודדת וסגורה כזאת. כל פעם שפניתי אליך נעלמת לפני שהתחלנו ממש לדבר"
"אולי את צודקת", אמרתי לאט "כל-כך פחדתי להפגע שהתנהגתי כמו תינוקת"
"לא משנה עכשיו", ביטלה את דברי "מה דעתכן ללכת לסרט? יש עכשיו בקולנוע הארי פוטר וגביע האש"
הסכמנו.
בערב ישבנו שלושתינו, החברות הכי טובות, בקולנוע וראינו הסרט.
מדהים לא? אני כה פחדתי מלהפגע, שלא נתתי לאיש להתקרב אלי ובגלל זה כמעט איבדתי שתי חברות טובות.