דרמה קומית הנקראת "החיים שלי" / פרק 2
לאחר שהתישבתי, תוך כדי הפלת קב שהשמיע רעש לא הכי נעים, היתה כמה רגעים של דממה. לא ידעתי בדיוק מה לשאול, וכנראה אותו בחור שבצד השני של הטלפון גם איבד את חוט המחשבה.
מחכה לאיזה הגה, קיבלתי אס-אם-אס בסלולרי. לא חשבתי שזה חשוב, אבל אולי זה יתן לי רגע להחזיר אוויר לנשימה. בחצי פה אמרתי לו רגע ולקחתי את הסלולרי. האס-אמ-אס היה מחיימ'קה שלי. בגלל הבעיות שלו בשמיעה תמיד העדיף שליחת מסרונים. הוא כתב שבאופן חד פעמי הוא כבר יוצא מהעבודה, ואנחנו יחד נעשה משהו מיוחד לעודד ואתי ולהתחלות חדשות. "תודה חמוד", כתבתי בחזרה "מחכה לך" ושלחתי. חמוד שלי. הוא באמת אוהב אותי. איזה נפלא זה. לא, אם לא ציינתי כבר, אני באמת מאושרת וטוב לי בחיים. אין שום תלונה. אני חוזרת על עצמי? גם זה יכול להיות... אני אמנם רק בת 34 אך לעיתים עם זכרוני הדפוק, אני חשה לפחות כמישהי בשנות החמישים. או אולי השישים. מתי הזיכרון מתחיל להתדרדר..? מאוף, אף פעם אני לא יודעת עובדות כאלו. האמת שגם זה לא באמת מעניין לי. כלומר. יו, ההוא בטלפון! איזו פסיכית אני. בטח סגר בינתיים וכבר לעולם לא אדע מה אותה עבודת חלומות...
צליל של שיעול הבהיר לי שאותו אדם המתין לי. וואו, כנראה באמת חשוב. מרשים, זה אולי באמת...
"סליחה," קלטתי שאני שוב מעכבת, ובקצב הזה באמת יסגור את הטלפון "בן זוגי שלח לי מסרון, והייתי חייבת להגיב. משהו חשוב" חשוב לגמרי, כמעט כמו שאובמה היה כותב לי שהוא בא!
"זה בסדר, יש לי זמן"
שתיקה
"את רוצה לדעת מי אני ובמה מדובר?"
"כן"
"אז ככה", פתח ואמר "אני חבר ותיק של אבא שלך. קוראים לי מיכאל, ואני עוקב אחריך כבר זמן רב. למה? לא ברור. כנראה כי הכתיבה שלך מוצאת חן בעיניך. לא משנה, אני מתמהמה. בכל מקרה אני בדיוק צריך עזרה רצינית בתחום הכתיבה ואבא שלך סיפרת לי שפוטרת."
"איזו עזרה?" ההתלהבות ירדה כמעט מיד. כאשר איש זקן צריך עזרה בכתיבה, הכיוון הוא לכתיבת צללים ו/או עריכת ביוגרפיה ארוכה ומייגעת. פעם התנסיתי בזה ללא יותר משבועיים. הבנתי מהר מאוד שמדובר בעבודה מייגעת, ומעבר - משעממת. תאמינו או לא, אבל נראה שכל מתושלח מאמין שהחיים שלו היו הכי מרתקים בעולם. טוב. האמת, לא מדובר רק במתושלחים למיניהם, אלא לכל האנשים בעולם. כל אחד בטוח שחייו מעניינים מישהו. אני קוטעת כאן ומדגישה - הם לא. גם חיי די משעמים, אבל אף אחד מכם לא חייו להמשיך לקרוא זאת.
"לא מדובר באוטוביוגרפיה," הוא הארי פוטר או משהו? איך הוא קרא את המחשבות שלי...? "הרעיון שלי היא להכנס יותר לתחקיר לסיפור מסויים. סיפור אמיתי. מדובר להכנס לתוך עולם אחר וללמוד אותו. להכיר כמה אנשים מיוחדים ולהבין מה עובר בראש שלהם. לחקור טוב טוב ולהיות הראשונים לגלות מה מסתתר מתחת לפני השטח".
"אוקי," הגבתי כעת יותר ברוגע, יותר בסקרנות "אשמח לקבל יותר פרטים"
"ותקבלי," שמח לשמוע את הטון שלי משתנה "אבל אני מעדיף לעשות זאת לא בטלפון, מכל מיני סיבות, שתביני אחר כך".
"אוקי," עניתי "מתי ואיפה?"
"מה בנוגע למחר בבוקר? ואשמח לבוא אליך."
"אוקי" נשמעתי קצת כמו תוכי, אני יודעת "הכתובת שלי..."
"יודע" אמר "נתראה אז" וסגר את הטלפון, מותיר אותי בחוסר ודאות.
טוב. סקרנית נשארתי.
כדאי לא לבלות את כל הזמן בתהייה ושעמום עד שחיים יגיע, כבר החלטתי לוותר על המשך פרודקטיביות והחלטתי להעביר את הזמן בבהייה בטלויזיה. אולי לא תאמינו לי, אבל פתחתי את הטלויזיה דווקא בערוץ הספורט. אני לא חובבת ספורט, אתם יכולים להרגע, אבל בדיוק הייתה תכנית התעמלות. מיותר לציין שלא יכלתי להיות באמת פעילה, אף כי היו איזה תרגיל או שניים שיכלתי לעשות, אבל מה הקטע? הנכות שלי (הקביים כלומר) זה לא מלידה. לא אפרט יותר מידי, חבלי לי על הזמן שלי ושלכם.. אבל באופן קצר ומקוצר - הייתי בת עשרה מטורפת כמו כולן, פעם אחת או שתיים או שלוש עישנתי קצת מריחואנה, לא הייתי רגילה לחומר ופסיכית לגמרי - תאונה ו-וואלה - נאלצתי לקטוע רגל.
בכל מקרה לפני אותה תאונה מפגרת, הדבר האבוה עלי היה להתעמל. אפילו חלמתי להיות מתעמלת מקצועית. אז לא כתבתי ונו... ילדה טיפשה. בכל מקרה, מכאן ולכאן, אהבתי לבהות במתעמלות עם חלק קטן בי התוהה מה אם...
"את שוב צופה בספורט?" שמעתי את כולו החלש של חיים. לפני שהייתי צריכה לקום לקראתו, הוא ניגש אלי וחיבק אותי חזק חזק. לחיבוקים יש קסם אתם יודעים? אפילו יותר מנשיקות לדעתי. בעיקר החיבוקים של חיימ'קה שלי שמשכיחות הכל.
"משעמם לי", עניתי "ואני מסוקרנת"
"ממה?"
"תעזוב," עשיתי תנועה של מעבר לנושא אחר "יותר חשוב, זה בסדר שכבר באת?"
"האמת שלא באתי בגללך", הסמיק "הפסקת חשמל בכל המשרד. אין מה לעשות".
חייכתי. ככה אפילו יותר טוב. הוא פה ואף אחד לא יוריד לו מהחופש על זה.
התגפפנו לעצמינו עוד קצת. כשחיים לחש שהוא רוצה לקחת אותי לקאי. בתור מטורפת לסושי קמתי וחיבקתי אותו. הדהים אותי שכבר זמן הצהריים.
התלבשתי בצורה חביב לא מעבר, ויצאנו לנו.
צחקתי והסכמתי איתו. אולי לחיים גם תהיה מחשבה בכיוון.
שם," קרץ "תהיי חייבת לספר לי למה את מסוקרנת"