אני רואה כל כמה זמן אנשים שמתפשרים בתחומים השונים בחיים כמו לוותר על שוקולד או יום אחד לא לאכול פיצה ולפעמים צריך לקנות מחשב ברמה פחות גבוהה בגלל מחיר ועוד הרבה דברים דומים. החשש הגדול ביותר זה להתפשר באהבה. כלומר אם הגבר רוצה כל יום ובגלל בת הזוג עושים זאת רק שלושה פעמים. אז כמה באמת צריך להתפשר בשביל השני? זאת כבר נראה.
השאלה העיקרית, אני מניחה, היא האם כדאי להתפשר בבן הזוג רק כדי לא להשאר בודדים או שמא עדיפה הבדידות, מאשר לבלות את שארית החיים עם בן זוג, איתו אתצם לא הכי מאושרים, אם אכן בוחרים להתפשר אז עד כמה.  ההתפשרות יכול להיות בתחומים רבים כמו גיל, מקום מגורים, תעסוקה, מצב כלכלי, דת וכדומה. באתר ההכרויות בחיפוש הכי שטחי ה"ניפוי" מתחיל. הוא מתחיל כבר עם קביעת .הקריטריונים שמצמצמת פלאים את התוצאות

ניפויים אנו עושים, אפילו מבלי לשים לב, למשל במייל הראשון שאנו מקבלים ממנוי באתר הכרויות. מה הוא כותב על עצמו? מה הוא שואל? איך הוא מתנסח? כל דבר כזה יכול לגרום לנו לוותר עליו, אך מה אם זו פעם ראשונה שלו והוא פשוט לא חושב על אותם "כללים" שאנו מחפשים ואם נכיר אותו יותר טוב נבין כי מייל ראשון לא שינה כלום? כך גם בטלפון הראשון והדייט הראשון והשני. ולפעמים אפילו השלישי. מתי באמת מכירים מישהו ומתי באמת ניתן לקבוע אם הוא ה"אחד" או לפחות יכול להיות? ויותר מזה מתי באמת כדאי לשלול מישהו בלי חשש שאנו ברגע זה עושים את טעות החיים הגדולה שלנו? אצלי כרגיל הקביעה נעשית לאחר דייט שני, אולי לא הכי הוגן אך אם אני כבר רואה בדייט השני שחסר משהו אני מחליטה לוותר ולנסות מחדש. חשוב לציין שויתור זה יקרה רק אם מדובר במשהו משמעותי לגבי כזרימה של שיחה, רגש התחלתי וכן, מודה, גם הצד הפיזי משחק תפקיד כאן. מה לעשות אם אין כלל משיכה? לא מטופש להמשיך...? אני תוהה
לכל הניפויים הללו, לאנשים עם מוגבלויות נוסף תחום אחר, רמת הנכות ואם יש בכלל. רבים מאנשים עם מוגבלויות טוענים שזה כלל לא משנה, אך ההרגשה שלי שמה לעשות, יש גם לתחום זה משקל בהחלטות. מרבית הנכים, בין אם יודו או לא, מחפשים נכים עד דרגת קושי מסויימת, שאחריה כבר נרתעים מהקשר. סיבה פיזית, פסיכולוגית, עתידית. זה לא משנה אך ניפוי זה אכן מתרחש כרגיל. ישנם גם רבים מהנכים, שמנפים מיידית אנשים ללא מגבלה, אנשים "הבריאים" מתוך חשש להפגע או להכנס לקשר עם תחושת אי נוחות, שמא ה"בריא" נמצא בקשר מסיבות לא נכונות או שבשלב מסויים יתהה למה בדיוק הכניס את עצמו. חשוב לי לציין שניפוי זה מתרחש כרגיל רק בשלב הראשוני ביותר באתרי הכרויות, כאשר מכירים את בן הזוג, ניפוי זה נעלם כמעט מיידית.
הפשרה הכי מהותית מבחינתי זו ההתפשרות על הרגש. שאר התחומים די שטחיים ומבלבלים, אך פשרה על האהבה זה כבר סיפור אחר. לחיות בקשר ללא אהבה זה מסובך, זה קשה והכי הרבה, זה מפחיד מאוד. אני לא מאמינה שאתפשר על הרגש. כימיה ורגש אהבה, לדעתי, חייבים להיות בקשר כי אחרת, ספק שהקשר יצליח, ואף אם באופן מסתורי הקשר מצליח כל הזמן יש חשש של החמצה. זו דעתי, בכל מקרה. בעבר הייתי בקשר עם בן זוג נפלא שאהב אותי, אך הרגשתי שאני לא אוהבת אותו, לא מספיק ולכן נפרדתי ממנו. עד היום יש בי רגעים שאני תוהה עם נהגתי נכון, שהרי עכשיו אני בודדה ומחפשת, אך אני יודעת שנהגתי נכון. המשכיות הקשר לא היתה הוגנת כלפי או כלפיו.
אנשים רבים טוענים שלהשאר בודדים זה קשה מידי, ובמילא עם הזמן האהבה פוחתת ונעשית פחות מהותית כלפי הקשר. לדעתם, אם אני מכירה אדם שטוב לי איתו והוא אוהב אותי ומקבל אותי, אז זה אמור להספיק ולא צריך להיות בררנים מידי ולחכות למה שלא יגיע, כי אז אשאר עם כלום. אולי יש  בזה משהו, אולי הם צודקים, אך אני עדיין חושבת שמומלץ לחפש את אותו רגש חדק, את אותה התרגשות חשובה ואני, לפחות נכון לעכשיו, מתכוונת להמשיך בחיפושים, להמשיך לחפש את האהבה הגדולה שלי