כנכה, אני חשה פעמים רבות ביחס אל השונה ואי קבלתו בחברה. זה מתבטא בתחומים רבים. החל מחיי חברה רגילים ועד לחיים המקצועיים. האמת שבעבר חשתי זאת הרבה יותר, בעיקר בגיל הנעורים אך עדיין אני שומעת על הרבה בעיות שקורות לשונה, במקרה זה אנשים עם מוגבלויות.
האמת שלעיתים מצב זה נוצר דווקא בגלל האנשים עם המוגבלויות, שכן הם בעצמם לא מקבלים את המגבלה שלהם, חשים שונים ומרחמים על עצמם קצת יותר מידי. כך, הם בעצמם, עושים הפרדה ביניהם לבין החברה. הם מתבודדים, מרגישים בצד וכך הם נעשים מיום ליום יותר ממורמרים. אנשים כאלו, לצערי, נותנים שם רע לנכים ויוצרים הרחקה. זה פשוט חבל.
מה שאני מנסה להגיד, בלי לפגוע באיש, שלפני שהנכים מצפים להתקבל בחברה ולהיות ככל האדם, דבר ראשון עליהם לקבל עצמם, להבין את מוגבלותם ולהשלים איתה, בידיעה שהמוגבלות היא רק חלק קטן מהם. ברגע שהשונה מקבל עצמו, קל בהרבה לחברה לקבל אותו.
הרבה פעמים אין האדם עם המוגבלויות חש נוח בקרב החברה. פעמים רבות הוא חש מסכן, אשר מרחמים עליו. רוצים לעזור, אך הרחמים ניכרים בעיניהם. ישנם גם אנשים שנלחצים בקרב הנכים, השונה שהם לא מכירים. לכן מציאת חברה קשה במיוחד לאדם עם מוגבלויות. בגיל התיכון המצב הכי בעייתי כי הרי יש את המקובלים והפופולרים והאחרים. מרבית הפעמים הנוער הנכה נחשב לאחר ומרוחק מהחברה של הכיתה. שלב זה מאוד רגיש בחיי האדם ויכול לפגוע בו רבות. ההשלכות מרובות. בגיל מאוחר יותר האנשים יותר בוגרים ומבינים, אך עדיין לא תמיד חשים בנוח בקרבת השונים ושומרים בעיקר על יחסים קורקטיים. אני זוכרת שבמאמר שקראתי צויין שחלק גדול מהאנשים חשים שהנכים הם "מסוכנים", ברור שזה מתוצאה של אי הבנה וחינוך גרוע.
הקשר היתר בעייתי כלפי השונה הוא הקשר הרומנטי. שכן בתור התחלה הבעייה העיקרית שמה שקובע זה המראה החיצוני ולעיתים רבות (מידי) לא מנסים להכיר את הבפנים. מניסיון אישי אני יכולה להגיד בוודאות שפגישה עיוורת עם אדם בריא נדונה לכישלון כי לא יעזור, האסטטיקה קובעת יותר מידי. אך לא רק במראה מדובר. רבים מהאנשים חוששים להכניס ראש חולה למיטה בריאה ונרתעים מהקשיים בקשר זה. החלט מהטיפולים והעזרה הנדרשת ועד למה אנשים יגידו. אני הכרתי בחור נחמד מאוד שהיה בקשר עם נכה ועד כמה שאהב אותה, הוא ויתר על הקשר בגלל תגובות הוריו שפחדו מאוד ולא הבינו. בתור אשה עם מוגבלויות, אני גם מודה שלעיתים נכים חוששים לצאת עם נכים קשים יותר, דבר מטופש כי רק חוסם יותר אפשרויות. זכור לי דייט אחד שהבחור אמר שהוא מצפה להפגש עם בחורה הנכה ברמה שלו, נכה קלה במיוחד. די נעלבתי בזמנו, עכשיו נראה לי פשוט פסיכי.
חוסר קבלת השונה גם מתבטא בתחום התעסוקה. החל מקבלת התפקיד, קידום, חיי החברה ופיטורין. האמת שבעבר היה נראה לי יותר שהבעיה בלהתקבל לעבודה, שנמענים לקבל אדם נכה ותמיד יעדיפו את הבריאים. ממה שאני שומעת לאחרונה, אני מבינה שזו לא הבעיה. דווקא די מהר מקבלים אדם נכה לעבודה. רק מה? מנצלים אותו. כרגיל מדובר במשכורת מינימום או פחות וללא אפשרויות קידום. המעסיקים מודעים שגם קשה לנכים למצוא יותר תעסוקה ועוד יותר שבגלל חשש מאיבוד הקצבה, מעדיפים להרוויח קצת פחות. מה שכן, אם נאלצים לפתר, נראה שתמיד הנכים הם בין הראשונים ללכת הביתה. בעיה נוספת היא שלעיתים רבות הנכים צריכים תנאי עבודה מיוחדים הן מבחינת שולחן עבודה והן מבחינת נגישות. לעיתים נדירות בלבד המעסיקים מסכימים לספק תנאים אלו ונותנים בחירה: או שתתמודד עם מצב זה, או שתלך. כרגיל נאלצים להתמודד.
גם הורים רבים מתקשים להתמודד. חלק זה לדעתי עצוב ביותר. מלבד שפעמים תכופות מבצעים הפלות אם ידוע כי הילד יהיה חולה (אפרט על הנושא בטור אחר) הורים רבים לתינוקות עם מוגבלויות נלחצים כל-כך שבוחרים לעזוב אותם. הם פשוט חוששים מידי מהתמודדות עם המצב ובחוסר אונים, או שמשאירים אותם בבית החולים או מנסים למסור לאימוץ. בעיקר כאשר הרופאים אומרים שאין מה לעשות בנדון. בעברי הכרתי בחור מקסים עם שיתוק מוחין קל מאוד שאימו בחרה לעזוב אותו בילדותות. כה עצוב, אך לא עד כדי כך, שכן משפחה מקסימה ואוהבת אימצה אותו והיה לבנם לכל דבר, ממש כמו ילדיהם הביולוגיים. אני האמת לא בטוחה אם לא הייתי מפילה תינוק שיוולד עם המחלה שלי, שכן אני יודעת כמה סבל טמון לאותו תינוק אך לעולם, לעולם לא אעזוב אותו. זה פשוט הדבר הכי מגעיל ששמעתי עליו.