כל העולם נכה ורק אני לא

טוב, זה די מוגזם, אבל בכוונה הגזמתי. הגענו לשנת 2006, עוד מעט 2007 וארץ ישראל עדיין לא לגמרי מתאימה ועוזרת לכלל הציבור שלה. בקרוב יום הנכה הבינלאומי ולדעתי זה זמן טוב לבחון מה קורה פה. עד כמה המצב השתנה בארץ? עד כמה השתפר לנכים? לצערי, על אף כל הוועדות, התקנות והצעות החוק, המצב לא עד כדי כך שונה. אף כי ארץ ישראל התפתחה והתקדמה, עדיין המדינה שלנו מפגרת בכמה דורות אחרי רוב מדינות המערב.

למשל, במציאת עבודה. סוף סוף המצב הכלכלי ישתפר ורואים שוב צמיחה של ההיי-טק, אך דעות קדומות, בעיות נגישות וביטוח לאומי, מעקבים את הנכים, שעדיין מתקשים במציאת עבודה. קודם כל, לפני שנכה מגיע למקום העבודה לראיון, עליו קודם לוודא שהסביבה מתאימה: ללא מדרגות מכשילות, דלתות די רחבות, שרותי נכים ועזרים מותאמים. קורים מספיק פעמים שהמקום לא נגיש וכרגיל הבוס אפילו לא מודע לעניין. כמו כן לא תמיד הבוס יחשוב שהנכה מתאים לעבודה, שכן מדעות קדומות מאמינים שהנכים לא מסוגלים לתפקד בצורה משביעה וישר יכשיל אותם. טוב, האמת שגם מספיק אנשים כן באים לקראת הנכים ויש די מעסיקים שמתייחסים באמת רק לניסיון וללימודים, אך לא רק מקום העבודה מהווה בעיה. ביטוח לאומי מאיים לשלול הקצבה עם מרוויחים מעל הממוצע, והבעיה שאם הקצבה נשללת, בעת פיטורין לא קל להחזיר אותה. לאחרונה גם יש תקנות חדשות המאפשרות לבוס להציע לאנשים עם מוגבלויות פחות משכר מינימום. נראה שהכוונה היתה טובה, שיותר יתנו לנכים עבודה אך לי נראה שפשוט ינצלו אותם ויקחו אפילו אקדמאים במשכורת מחפירה.

בעיה נוספת אצלי ואצל נכים רבים נוספים היא תחבורה. התחבורה הציבורית בארץ היא פשוט זוועה.האוטובוסים לא נגישים, הרכבות הרבה פעמים לא מוכנות לקראת נכים ודורשות התראה של לפחות 24 שעות ומוניות? מוניות גם יקרות מאוד וגם הרבה פעמים הנהגים נמנעים מלהסיע נכים מסיבות מטופשות. בכל מקרה, יש עוד הררבה מה להתקדם.
 
הבעיה הרומנטית, לדעתי, היא המטרידה ביותר. פעמים רבות, כשבהיכרויות דרך האינטרנט ציינתי את העקמת ענו "זה לא בשבילי", או מצאו תרוץ. כל פעם שאדם "בריא" פונה אלי באינטרנט אני משקשקת, ולא בטוחה אם המאמץ בכלל שווה. נראה לי שרוב ה"נכים" כבר מחפשים להכיר בני זוג עם מגבלות, פשוט כדי לא להכניס ראש בריא למיטה חולה.

גם היכרויות בין נכים לנכים הן דבר בעייתי. אני לא מדברת על הקושי שבלהיות בקשר עם נכה קשה, שזה כבר סיפור בפני עצמו, אלא מקומות ההיכרויות הדלים לנכים. כיום בעיקר מכירים דרך האינטרנט, אבל מניסיון, קשה מאוד להכיר. הבליינד-דייטים היו לי סיוט ותמיד הרגשתי שקודם בוחנים את המגבלה ורק אחר"כ אותי. יש גם החששות מבניית קשר רציני, כשלא ברור איך נסתדר עם המגבלות ומה יהיה מבחינה כלכלית.
 
מספיק להתבכיין. האמת היא שלא הכל רע. דווקא בשלב זה של חיי טוב לי. סיימתי תואר שני במידענות, הוצאתי ספר לאור, מנסה לקדם עסק אישי, יש לי משפחה תומכת, כלבה מדהימה, חברות הכי נפלאות שאפשר לבקש וכמובן, יש לי את יוסי שלי. מה עוד בחורה יכולה לרצות?
 
מי צריך את "יום הנכה הבינלאומי"/אתי אברהמי
 
ישראל לא מתאימה למוגבלים