אני אף פעם לא למדתי במסגרת חינוך מיוחד. למעשה זה אף פעם לא עלה בדעתי או בדעת הורי. לא בטוחה אפילו למה. כנראה פשוט לא ראינו צורך בכך. נראה לי שבעברינו חיינו קצת בהכחשה. לא ראינו שאני נכה, אלא אחת ככולם, אחת בריאה ורגילה, רק עם מחלה. זו הסיבה כנראה שאיש מאיתנו לא ראה את החינוך המיוחד אפילו כאפשרות. במבט לאחור אני מאוד שמחה שכך. אמנם לא היה לי הכי קל בלימודים אבל הצלחתי לא רע וברור לי שלא הייתי מגיעה למצבי כיום, תואר שני במידענות, תעודת עיתונאות, עובדת ועם ספר ראשון בדרך, אם הייתי לומדת במסגרת חינוך מיוחד. אז לי בכל מקרה חינוך רגיל היה התשובה. אבל איך זה אצל שאר הנכים? האם עדיף חינוך רגיל או חינוך מיוחד?
שתראו שאני לא אנטי לגמרי מבחינת חינוך מיוחד, אני בהחלט מאמינה שיש בו גורמים מאוד חשובים ולאנשים רבים יכול לתאים ואף לעזור המיוחד. למשל, במסגרת החינוך המיוחד הילדים עם המוגבלויות מרגישים פחות שונים ומוצאים להם חברים. בתור אחת שלמדה במסגרת חינוך רגיל תמיד הרגשתי קצת שונה ומלבד חברה אחת קרובה, לה נדבקתי, לא היו לי חברים. זוכרת איך תמיד נידנדתי לאותה חברה שתטלפן ותמיד חשתי קנאה ואכזבה כאשר בילתה עם חברות אחרות. מודה שבהחלט חשתי רכושנית ולא הייתי נותנת לה הרבה מרחב. מאמינה שבקעה הזה, אם הייתי במסגרת החינוך המיוחד הייתי מרגישה טוב עם עצמי ובטח הייתי פשוט אחת מהחברה.
גם תוכנית הלימודים קלה יותר. הילד עם המוגבלויות שגם כך צריך להתמודד עם החברה העויינת והטיפולים הרפואים, לפחות במסגרת החינוך המיוחד מתמודד עם תוכנית הלימודים ברמה קלה יותר ולכן יש לו פחות לחץ. במסגרת החינוך הרגיל תמיד יש קשיים, תחרויות בין התלמידים, בית חרושת לציונים והרבה הרבה לחץ. זה יכול לגרום לתלמיד עייפות פיזית ונפשית, להשפיע רע על בריאותו וחשק גדול לעזוב בכלל את הלימודים. בהחלט בצד הזה החינוך המיוחד עדיף. מלבד שלא נשכח, שהמורים הרבה יותר רגישים ומיומנים. היחס הרבה יותר אישי ומתייחסים בהרבה למגבלות של התלמידים. יחס אישי כזה, מניסיון, אין במסגרת הרגילה. אני זוכרת בתיכון שנאלצתי לעבור ניתוחים וממש התקשתי להתמודד עם הלימודיחם. למעשה, את הבגרויות נאלצתי לעשות בבית ומן הסתם הוריד לי מהציון.
דבר נוסף נוח מאוד, ממה שהבנתי, שבמסגרת החינוך המיוחד יש טיפולים צמודים. אם יש בעיה יותר יודעים להתמודד איתה ובכלל דואגים שיקחו התרופות, יעשו תרגילים ובכלל ישמרו על הבריאות. במסגרת החינוך הרגיל זה הרבה יותר מסובך. יתרון נוסף זה הנגישות. במוסדות החינוך הרגיל לא תמיד (יותר נכון, מעט אף פעם לא) מודעים לעניין הנגישות ופעמים רבות ישנם מדרגות להגיע לכיתה, לשירותים ועוד. אני זוכרת שכשהייתי בתיכון שמו את הכיתה שלי בקומת קרקע במיוחד בגלי והיה קרוב בהרבה לחדר המורים. הזעיפו פנים רבות בגלל זה ואני הרגשתי רע עם זה. מתי כבר נגישות תהיה דבר שגרתי בכל מקום?
מובן שגם ניתן לראות את הדברים בצורה שונה, בצורה הפוכה. אולי זה פשוט קשור לטיב האדם. כלומר, לפעמים (לי זה דווקא קרה הרבה) מרגישים הכי שונים במסגרת עם תלמידים נכים. מרגישים כאילו: רגע, אני כמותם?? לא יכול להיות. אני רגיל מכל הבחינות. אל תגרמו לי עכשיו להרגיש רע עם עצמי או מגעילה. הייתי ילדה, מה אני מבינה? מלבד זאת, חינוך מיוחד לא מיועד רק לתלמידים עם מוגבלויות והרבה פעמים צריך להתמודד גם עם תלמידים מופרעים ואלימים. בזה אפילו יש סכנה. למעשה, לפעמים דווקא עם החברה רגילים מרגישים כמעט כמו כולם. כמעט - רק עם מגבלה קטנה.
האמת שהדבר מצריך טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי. אני ייתי צריכה טיפול כשנה כדי להבין שכן, אני נכה, אבל זה רק חלק ממי שאני.
למעשה הדבר שלדעתי באמת הכי פחות טוב בחינוך מיוחד זה רמת הלימודים. מאמינה שהרבה תלמידים בה לא מצליחים לממש את הפוטנציאל בהם, והרבה אפילו לא מנסים. אולי כך החיים קלים יותר באמת בתקופת הלימודים אך מסתבכים כאשר רוצים לעשות בגרויות. מתקשים מאוד בחומר ואו לא מצליחים או מתייאשים ומוותרים מיד. על אחת כמה וכמה כשמגיעים לפסיכומטרי ולימודים בהשכלה גבוהה. שוב, וו הסיבה שאני הכי שמחה שלמדתי בבתי ספר רגילים.
אז מה עדיף באמת? קשה לדעת. כנראה שלכל תלמיד זה ספציפי. אני חושבת שהמצב האידיאלי יהיה אם התלמידים יהיו במסגרת חינוך רגיל רק חשוב שהמודעות תגדל. הן מבחינת נגישות והן מבחינת חברויות. כלומר, אופי האדם וקבלת השונה.