ה"אח הגדול" הפרטי שלי

אני אישית לא מתלהבת מעניין תוכנית "האח הגדול". לדעתי די סתמית ומטופשת.
לא משנה שלדעתי יותר מחצי מבויים. אולי אני טועה, אבל זה לא משנה בעצם. אני רוצה לשתף אתכם במשהו אחר.
כפי שסיפרתי בעבר, הובחנתי בשנה האחרונה גם כאפילפטית.
התחלתי לקחת כדורים אנטי-אפילפטים ומצבי רק הוחמר.
לבסוף, נגזר עלי לעבור בדיקת VIDEO EEG.
די נמאס לי מבדיקות, אך כולם אמרו שמומלץ, כך שלפני 18 ימים מצאתי עצמי באיכילוב.
מצפה לאשפוז של עד 3 ימים. נשארתי 17 יום ושם ביליתי את יום כיפור וסוכות.
בבדיקה זו, למי שלא יודע, מחברים אלקטרודות לראש ומחברים אותך לדיסק קשיח הקורא את גלי המוח.
במקביל יש מצלמת וידאו ומיקרופון, בהם מצלמים כל דבר שקורה שם והצוות הרפואי ער להכל.
המטרה לבדוק טוב את האירועים ומקורם.
בקיצר, לגמרי הרגשה של האח הגדול ולקח להם זמן להדיח אותי.
חשוב גם לציין שאסור טלפונים סלולריים ואני רק בחדר עצמו, מלבד טיפולים (בדיקה ושחזור האלקטרודות), רחיצה וטיולים של כחמש דקות במסדרונות.
למזלי היה מותר לחבר טלפון רגיל, ביקורי משפחה וחברים ללא הגבלה והיה קניון למטה, ממנו היה אפשר שיביאו טייק אוואי ממסעדות ודוכנים, אשר היו תחליף לאוכל בית החולים. בעיקר שמחתי כשגיליתי שיש אוכל תאילנדי ויפני, שכן אני מתה על סושי.
האמת שחלק מהזמן לא היה כזה נורא, שכן בכל זאת באו אלי אנשים ושיחקנו ואף הבאנו מחשב נייד בו יכלתי לראות סרטים.
הבעיה העיקרית הייתה שהיו לי הרבה ארועים אפילפטיים,  כביכול, והEEG היה תקין.
הרופאה אמרה לי כבר די בהתחלה, שלא נראה לה שיש לי אפילפסיה, אלא הכל נבע מלחץ נפשי והתרופות לא עזרו, בכלל.
לחץ נפשי? חשבתי לעצמי לא הגיוני, רב הלחץ שהרגשתי זה מהארועים.
לאט לאט החלו להוריד מהכדורים והתאוריה התחזקה. הEEG כל הזמן היה תקין.
דברו איתי על ייעוץ פסיכולוגי, ומודה של התלהבי.זה לא שאני נגד עצם הרעיון, פשוט רק מה שרציתי זה לחזור לחיים השגרתיים שלי ובלי לנבור במה שהיה.
בעיקר כי בהמשך התחילו להעלם לגמרי האירועים ומצב רוחי השתפר פלאים. אחרי כשנה גרועה, הרגשתי שחזרתי לעצמי שוב. רציתי שוב לעבוד כרגיל, רציתי לבלות עם חברות, רציתי לכתוב ורציתי מעל הכל לחזור כבר הביתה לחולון ולהיות עם יוסי שלי. הרגשתי כה הרבה געגועים. הבעיה שלקח להם המון זמן להדיח אותי. בסוף הרגשתי ממש טוב. אולי אכן זה נבע מלחץ (כזכור בשנים האחרונות היו לי שינויים בכמעט כל התחומים, אז מה הפלא? מה שלא תרם כלל היו התרופות האנטי-אפילפטיות שלהן היו המון תופעות לוואי: רעידות, עייפות, כאבי בטן,  חולשה, חוסר יציבות ושינויי מצב רוח קיצוניים (מהיי לדאון). פעם ראשונה ידעתי מה זה סמים ואני אישית לא אתקרב לשום דבר כזה. בהמשך, באמת הבנתי עד כמה התרופות היו אכן סמים ונתנו לי אותם בכזאת קלות.
טוב, אף כי אני עדיין לא משוכנעת שהארועים האלו היו לגמרי נפשיים, אני אלך להתייעץ עם פסיכיאטרית ואולי אף אפנה לפסיכולוג. הכל לוודא שמעתה חיי רק ילכו וישתפרו והסיוט ישכח ולא יחזור לעולם.