עבודתי הראשונה היתה לפני מעל עשר שנים. אני זוכרת איך לאחר לימודי בתיכון, תמהתי מה לעשות. לא הייתי ממש מעורה במה שווה ומה מתאים לי. אני זוכרת יום שרצתי במהרה לספריית הוידאו השכונתית בתקווה שתמצא לי עבודה. כמובן שלא היו צריכים, וגם במבט לאחור מן הסתם עבודה זו לא היתה ממש מתאימה לי.

כך מצאתי עצמי מתקשרת לחנויות, מסעדות ושום דבר לא היה לי, יותר נכון שום דבר לא היה בשבילי. עד אותו יום שחברתה הטובה של אחותי הציעה לי לעבוד בהגהה באופוס הוצאה לאור. כסופרת בחיתוליה, ממש התלהבתי והתחלתי את עבודתי הראשונה. העבודה היתה מהבית ואני זוכרת שכשם שבהתחלה ממש התלהבתי, די מהר שכחה התלהבותי ומצאתי עצמי מתפטרת. החלטתי שאלמד קודם ואחרי התואר בודאי אמצא משהו מתאים יותר.

בעת הלימודים גם ניסיתי לעבוד באוניברסיטה. התחלתי בעבודה במחלקת השאלה בן ספרייתית כעוזרת ספרנית. העבודה שם דווקא התאימה לי וחוץ מכמה מדרגות לרדת ולעלות כל יום, הגישה היתה נוחה. היחס כלפי היה מצויין. ממש אין לי תלונות. באשר למשרה, טוב, די רחוקה מלהיות משרת החלומות, אבל יפה. לא היה לי רע. נאלצתי גם הפעם להתפטר, אך הפעם לא כי נמאס, אלא כי שילוב העבודה עם הלימודים היה לי קשה המהצופה.

עדיין רציתי עוד תעסוקה וגם להתחיל לצבור ניסיון, כך שראיתי בחוברת של ארגון הגג של הנכים
הודעת דרושים לחיפוש מידענית בהתנדבות. כך פגשתי את אתי אברהמי ונכנסתי לעולם האנשים עם המוגבלויות. אולי חלקכם צוחק עכשיו, שהרי אני נכה, אבל עד שלא הגעתי לעבוד עם אתי בארגון הגג, העולם הזה היה רחוק ממני. רק אז הבנתי באלו אפלייות וקשיים נתקלים הנכים וכמה אני מעוניינת לסייע. כך תוך כדי עבודתי בארגון הגג, פיתחתי את אתר המדריך האינטרנטי לנכה. כמה עבדתי בו. השקעתי בו ממש את כולי. לא הפסקתי לחפש קישורים ומידע ומלאתי אותו בדברים שידעתי שיסייעו לנכים. האתר הצליח הרבה מעבר למה שחשבתי ואפילו דברו עליו ברדיו ובטלויזיה. שמחתי. גם היתה לי תעסוקה וגם עזרתי.

לאחר סיום הלימודים והסטאז כספרנית בספרייה העירונית אזור, אוחזת בהתרגשות בתואר, התחלתי לחפש עבודה ראשונה במקצועי כספרנית/מידענית. ההתלהבות ירדה כמעט מיד, שגם לא חזרו אלי ועוד יותר, כי מרבית העבודות לא התאימו לי. האחת היתה רמת גן ובשל קשיי הניידות הייתי מוציאה את רב המשכורת על מוניות, השנייה היתה עד שעה ארוכה, השלישית היתה בבניין די גבוה ללא מעלית וכך הלאה וכך הלאה. בסוף מיואשת, פניתי לביטוח לאומי. די מהר מצאתי עבודה שרצו אותי מיידית. רק מה? העבודה הייתה מחמש בבוקר ומהתייעצות קצרה עם הרופאה הובן כי אין אפשרות שאוכל לעבוד בה. על סף בכי, דיברתי עם אתי אברהמי שקישרה אותי לעמותת נגישות ישראל, לעבודת מתכנתת אינטרנט והעבודה, לשימחתי, היתה מהבית. כה שמחתי. עבודה עם עניין וגם אפשרות לסייע. הפעם עם תשלום. עבודה זו אכן היתה מעניינת ופתחה בפני הרבה אפשרויות. החל מניהול פורום בוויי-נט (אותו ניהלתי 3 שנים), לקשר עם עמותות וחברות ועד לדבר הכי נהדר שקרה לי, כתיבת מאמרים וטור אישי. הייתי כבר על סף הגשמת חלום.

היחס גם היה נפלא והתחלתי להרגיש מאוד טוב עם עצמי, צברתי ביטחון והרגשתי פתאום שהכל אפשרי. כעבור שלושה שנים, נאלצתי לעזוב והייתי שוב צריכה למצוא עבודה. מאמינה שהניסיון שצברתי יעזור לי, ניגשתי בהרבה יותר נינוחות לחפש עבודה, אך שוב אותם קשיים חזרו על עצמן ובסוף החלטתי לעבוד כמתכנתת פרילנסרית, החלטה שגוייה. למרות כל הניסיון שרכשתי לא התמצאתי מאוד בתכנות ולקחתי פרוייקט שהיה הרבה מעל יכולתי. הייתי צריכה להקים פורטל רציני ועל אף התקדמותי, קצב עבודתי היה איטי מידי ולכן לא יכלתי לקבל תשלום. כאן הבנתי שאני צריכה עבודה קבועה עם משכורת גבוהה. החלטתי לנקוט בשיטה חדשה ופניתי לארגונים-עמותות-חנויות שקשורים לנכים. פניתי מיוזמתי ולהפתעתי קיבלתי די הרבה הצעות, כולן לעבודה מהבית.

רוב העבודות היו בתכנות ולאחר שנכוויתי מהפרוייקט שניסיתי לקחת על עצמי, העדפתי את העבודה של מידענות. כזאת נמצאה לי במילבת. מדובר במשרה חלקית ומעניינת, שחשובה לי ועם זאת גם מותירה לי זמן לכתיבה. החלטתי להגשים חלומי עד הסוף ולהתמקד בכתיבה. כותבת מאמרים ומנסה להוציא ספרי הראשון, הכתיבה נהיית יותר ויותר חלק חשוב בחיי. ספרי כנראה ייראה אור ביוני/יולי ואני כבר כותבת טורים אישיים באתר נגישות ישראל, אתר אסימון, אתר צעקה חברתית, אתר מידנייט ובימים הקרובים יתפרסם טורי הראשון בפורטל הצדק החברתי ואין
מאושרת ממני.
 
אני יודעת כי אמשיך לכתוב ומקווה שבשנה הבאה אהיה כתבת מן המניין וסופרת. חלומי יתגשם. אחלו לי בהצלחה.